תוספתא כפשוטה על יבמות י׳:ב׳

2 10-12. ולא הספיק לבועלה עד שנעשה פצוע דכא, וכרות שפכה, הרי זו אוכלת בתרומה, הואיל ובאת לכלל היתר אפי' שעה אחת. במשנתנו פ"ח מ"א: פצוע דכא וכו', ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו יאכלו. והוסיפה התוספתא שלאו דווקא אם נעשה פצוע דכא אחר שכבר בא עליה, אלא אפילו נעשה פצוע דכא אחר החופה, והחופה היתה בהיתר, אוכלת אח"כ, משום שכבר אכלה. ולכאורה היא כר' יוחנן בירושלמי פ"ח סה"א, ט' ע"א, ובבלי ע"ה א'. ועיין שם נ"ז א' וירושלמי פ"ו ה"ג, ז' ע"ג. וכן היא שיטת הר"א אב"ד והרשב"א שהברייתא כר"מ עיי"ש נ"ז א', אבל לפי שיטת התוספות נ"ז א' ד"ה אביי והרמב"ן שם הברייתא היא ככולי עלמא.

3 12. עודה ארוסה ונעשה פצוע דכא וכו'. כלומר, אינה אוכלת, אעפ"י שנכנסה לחופה ולא נבעלה שלא נתחללה לשיטת התוספתא, עיין להלן ומש"ש. והברייתא שלנו ככולי עלמא, שאם אין חופה לפסולות הרי עדיין היא ארוסה ואינה אוכלת למשנה אחרונה, ואם יש חופה לפסולות, החופה פוסלת כל זמן שהיא אתו אפילו לר"א ור"ש. ועיין בבלי נ"ו ב'-נ"ז א' וברש"י ובתוספות שם, ועיין בירושלמי פ"ו ה"ג, ז' ע"ג. ועיין בגירסת הגאונים והר"ח נ"ו ב' אוה"ג, עמ' 285. ועיין בתוספות חד מקמאי נ"ז ב' ובתוספות נ"ח א', ד"ה דהני.

4 13-14. אלמנה לכהן גדול, גרושה, וחלוצה לכהן הדיוט, שנכנסה לחופה לשם נישואין, ולא הספיק לבועלה עד שמת, כשירה לכהונה, וכשירה לאכל בתרומה. כלומר, כשירה לכהונה אם היתה אלמנה לכהן גדול, וכשירה לאכול בתרומה בין אם היתה אלמנה לכה"ג ובין גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אם היתה בת כהן. ובתוספתא כאן מפורש שאפילו אם נכנסה לחופה, כל זמן שלא נבעלה, לא נתחללה. וכן בירושלמי פ"ו סה"ג, ז' ע"ג: לא נבעלו, בין מן האירוסין בין מן הנישואין כשירות. ובמשנתנו פ"ו מ"ג: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו', נתאלמנו, או נתגרשו, מן הנשואין פסולות, מן הארוסין כשרות. ובפיה"מ להר"מ שם: מן הנשואין פסולות וכו', מפני שנתחללו בביאה שנבעלו. וכן בפיה"מ קידושין פ"ד מ"ו: ואפילו נשא אחת מאלו האסורות וגרשה היא תשאר חללה לעולם כל זמן שבעלה הכהן. ומוכח מלשונו שאם לא בעלה כשרה, אעפ"י שנכנסה לחופה. וכן משמע מדברי התוספות בגיטין פ"ה א', ד"ה חוץ, כמו שהעירו האחרונים. אבל בפי"ט מה' איסורי ביאה סה"ג כתב הר"מ: ואם נשאת אע"פ שלא נבעלה נתחללה, שכל נשואה בחזקת בעולה היא אעפ"י שנמצאת בתולה. ועיין במ"מ ובשו"ע אה"ע סי' ז' סקי"ב, בבאורי הגר"א, בבאר היטב ובפתחי תשובה שם. ועיין מ"ש בקרן אורה נ"ח א', ד"ה נישאו, ביישוב דברי הר"מ, עיי"ש. ועיין במאירי נ"ט א', הוצ' דיקמן, עמ' 219, ובהערה 111 שם. והרשב"א נ"ח א' הביא את התוספתא שלנו, והסיק: ואתיא כשמואל, דאמר אין חופה לפסולות. והרשב"א לעיל שם קיבל את פירוש ר"ח שרב ושמואל נחלקו בין בחופה בלא קידושין ולא נבעלה, ובין בחופה אחרי קידושין ולא נבעלה, והוא כותב שם: "וכל שכן חופה שלאחר קידושין דקניא לגמרי לכל מילי שפוסלת בבת כהן", ומשמע שאפילו אם מת כבר נפסלה, ועיין להלן שם בסוף הדיבור, ולפיכך כתב שהברייתא שלנו שלא כרב, אלא כשמואל. והרמב"ן נ"ז א' הביא את הירושלמי הנ"ל, ואמר עליו: אתיא כשמואל דאמר אין חופה לפסולות. והמשיך: אבל קשה לי דתניא בתוספת' לא נבעלו אע"פ שנכנסו לחופה הרי אלו כשירות לכהונה, קשיא לרב, אלא מדלא מקשו מינה בגמרא ש"מ קים להו בה דלאו מתריצתא היא. ורבינו הביא רק את תורף דברי התוספתא ולא את לשונה ממש, ואף הוא מדבר שם לפירוש ר"ת והר"ח שהחופה פוסלת בת כהן מן התרומה לשיטת רב, ואע"פ שמת קודם שנבעלה, מפני שהחופה היא כביאה, עיי"ש. ועיין רש"י נ"ז רע"ב. ובפירוש ר"א מן ההר, עמ' קל"ד, ניסח: פסלה מתרומה דבי נשא לעולם, דחופה ככניסת בעילה דמיא כלומר, לרב. וכ"ה שיטת הר"מ בפ"ז מה' תרומות הכ"א. ובעל כרחנו אנו אומרים שהברייתא שלנו כשמואל, כמו שהסיקו הרמב"ן והרשב"א הנ"ל, ודין הנשים האילו כמתו בעליהן מן האירוסין, שאוכלות בתרומה, אבל הר"מ פסק כרב, וכמו שהסיק הגר"א בבאוריו לאה"ע סי' ז' ס"ק י"ב, אות נ', הנ"ל לעיל בסמוך סד"ה אלמנה ועוד.

5 15-16. טומטום אינו אוכל בתרומה וכו'. כל הברייתא בבבלי ע"ב א'. ופירשו בו משום שהוא ספק זכר, ואם הוא זכר הרי הוא ערל.

6 16. אשתו ועבדיו אוכלין. ושאלו בבבלי אשה מניין לו? ואעפ"י שאמרו להלן רפי"א שאם קידש קדושיו קדושין, אינו אלא מספק ולחומרא להצריכה גט, ולאיסור קרובות, אבל כיצד יאכילה בתרומה מספק ? ותירץ אביי כשביציו ניכרות מבחוץ ולפ"ז הוא וודאי זכר, ורבא אמר מאי נשיו אמו וגם אם אמו בכלל וכו'. ועיין בתוספות ע"ב א', ד"ה מבחוץ.

7 16-17. משוך ומי שנולד כשהוא מהול הרי אילו אוכלין בתרומה. בבבלי הנ"ל הקשו מברייתא זו לרב הונא שאמר לעיל שם שמשוך אינו אוכל בתרומה מדרבנן, ואיתותב רב הונא. ולפי גירסא אחרת תניא דמסייע ליה וכו', ועיקר חידושו של רב הונא היה שמשוך אוכל בתרומה מדאורייתא, ולא שמדרבנן אינו אוכל, והברייתא כאן מדברת מדינא דאורייתא. ובירושלמי פ"ח ה"א, ח' סע"ד: המשוך, והנולד מהול, והמל עד שלא נתגייר כלומר, עבד, כפירוש בעל קרן אורה לא יאכלו בתרומה וכו', בשם ר' יוחנן, משום קנס וכו', בשם רב, גזירה גזרו. מה נפק מן ביניהון ? משך לו אחר ערלה כלומר, בעל כרחו, או שנמשכה מאיליה, אין תימר קנס אין כאן קנס. אין תימר גזירה גזרו, אפילו כן גזירה גזרו. ולשיטת ר' יוחנן מדברת הברייתא בירושלמי במושך לעצמו בזדון, אבל אם נמשכה הערלה מאליה אוכל בתרומה. ובמכילתא בא פט"ו, הוצ' הרח"ש האראוויטץ, עמ' 54: להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפילו שעה אחת, אפילו שחזר הבשר וחפה את העטרה אינו מעכבו מלאכל לא בפסח ולא לאכל בתרומה. ואפשר שהברייתא בבבלי מדברת במשוך שנמשכה הערלה מאליה. אבל רב הונא בבבלי שם אמר מפורש: ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל, והוא כשיטת רב בירושלמי הנ"ל, ואין הבדל בין משך לעצמו ובין נמשכה מאליה, ובשתיהן אינו אוכל בתרומה מדרבנן. ואשר לנולד כשהוא מהול, כתב עליה במאירי ע"ב א' הוצ' ר"ש דיקמן, עמ' 267: וברייתא זו דקאמרה אוכל, דלא כהלכתה היא, וכדעת האומר אין צריך להטיף כו', וגדולי המחברים הרמב"ם שפסקו שאוכל, תמהני עליהם. ועיין בקרן אורה ע"ב א' שהוכיח שדעת הר"מ היא שהטפת דם ברית בנולד מהול אינה אלא מדרבנן, עיי"ש.

8 17. אנדרגינוס אוכל בתרומה, אבל לא בקדשים. ופירש"י: אנדרוגינוס מהול וכו'. ובר"מ פ"ז מה' תרומות הי"א: "ואנדרגינוס מל ואוכל". אבל בקדשים כלומר, בקדשי קדשים אינו אוכל משום שהוא ספק אשה. והוא הדין שאינו חולק אפילו בקדשים קלים, עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה בכורים, עמ' 840. ועיין מ"ש להלן.

9 17-18. טומטום אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים. ופירשו בבבלי ע"ב א', שהסיפא משמיעה לנו שאפילו טומטום שלא נראו ביציו מבחוץ עיין מ"ש לעיל, שו' 16, ד"ה אשתו אינו אוכל מספק, שמא הוא זכר, והרי הוא ערל. ולפ"ז טומטום אינו אוכל אפילו בקדשים קלים, כמו שפסק הר"מ בפ"י מה' מעשה הקרבנות ה"ט. ומטעם זה כתב הר"מ שם: האנדרוגינס יראה לי שאוכל בקדשים קלים. כלומר, אע"פ שבתוספתא כאן אמרו על שניהם שאינם אוכלים בקדשים, אבל אין דינן שוה, ובאנדרוגינוס הכוונה לקדשי קדשים גרידא, ובטומטום אפילו קדשים קלים אינו אוכל, ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה ובד. ובמכילתא בא ספ"ג, עמ' 12: אשה טומטום אנדרוגינוס מנין כלומר, שאוכלין בפסח תלמוד לומר במכסת נפשות, ריבה. ואין ספק ש"טומטום" נשנה באשגרה מכמה מקומות אחרים ואינו אוכל בפסח, משום שהוא ספק ערל, כמו ששער ביד איתן על הר"מ הנ"ל הי"ז תירוצו השני הוא דחוק. ובד מוסיף כאן: מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים. ולעניין תרומה עיין מ"ש לעיל, פ"ט, שו' 19–20, ד"ה ובתו"כ הנ"ל. ואשר לקדשים, צ"ל שמדברים כאן בעבד כהן שהוא חציו בן חורין שאינו אוכל במורם מן הקדשים ובבכור עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 515, אבל בקדשי קדשים אינו אוכל אפילו כולו עבד, או כולו משוחרר שהרי אינו כהן, ובשאר קדשים קלים אוכל בין כך ובין כך, כמפורש במשנת פסחים פ"ח סמ"א ועוד. ואף מכאן אנו רואים ש"קדשים" שנשנו בברייתא שלנו הם כל אחד כדינו, עיין מ"ש לעיל, ד"ה אנדרגינוס.

10 18. אמ' ר' אלעזר שמעתי באנדרגינוס וכו'. כ"ה "אלעזר" בד ובכי"ע, ובכ"י ווינה נשמטה המלה "אלעזר" בטעות. ובמשנתנו ספ"ה: ר' אליעזר אומר אנדרוגינוס חייבים עליו סקילה כזכר. ובתוספתא שלפנינו הגירסא בטוחה, והכוונה לר' אלעזר בן שמוע ששמע כן "שמעתי" בשם ר' אליעזר בן הורקנוס, וסתם משנתנו היא משנת ר"א בן שמוע ששנה כן בשם ר' אליעזר בן הורקנוס. וכן מפורש בבבלי פ"ד א': תניא אמר רבי כשהלכתי ללמוד תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע וכו', אלא דבר אחד במשנתינו ר' אליעזר אומר אנדרוגינוס וכו', כמו שהעיר לנכון בפי' מהר"ם לובלין במקומו. ועיין בתיו"ט כאן, ודבריו תמוהים מאד, עיין במלא"ש למשנתנו ספ"ח שהוכיח גם מן הבבלי פ"ג ב' שהגירסא הנכונה במשנתנו ספ"ח היא ר' אליעזר ביו"ד. ועיין מ"ש להלן בסמוך בשם הברייתא שבבבלי.

11 19. במה דברים אמורים בזמן שבא עליו דרך הזכרות וכו'. מלשון התוספתא אינו ברור אם ר' אלעזר בן שמוע מפרש כאן את דברי ר' אליעזר בן הורקנוס שבמשנתנו, או שסתם הברייתא מפרשת כן את משנתנו. ובבבלי פ"ג ב': מיתיבי ר' אליעזר אמר אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר והוא לשון משנתנו ספ"ח, במה דברים אמורים בזכרות שלו וכו'. והפירוש במשנתנו "כזכר" כזכר וודאי, ואינו חייב עליו אלא במקום זכרות. וכדי להבין את העניין עלינו לבאר כאן את ההבדלים בין הירושלמי והבבלי בפירוש משנתנו ספ"ח. וכן שנינו שם: ר' יוסי ור' שמעון אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה. ר' יהודה אומר טמטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ, מפני שהוא כסריס, אנדרוגינוס נושא, אבל לא נישא. ר' אליעזר אומר אנדרוגינוס חיבים עליו סקילה כזכר. ובבבלי פ"א א' נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אליבא דר' יוסי ור"ש, לר"י הוא זכר וודאי ומאכילה אפילו בחזה ושוק, ולר"ל הוא ספק ואינו מאכילה אלא בתרומה דרבנן. וסובר הבבלי שהסיפא של משנתנו "נושא אבל לא נישא" היא מדברי ר' יוסי ור' שמעון, אלא שהמשנה הפסיקה באמצע בדברי ר' יהודה. ואמרו שם פ"ב ב' שלר' יוחנן "לא נישא" הוא מדאורייתא, וחייבין עליו סקילה כזכר גם לת"ק, אלא שלת"ק חייבין עליו סקילה אפילו נישא, ובא עליה במקום נקבות מגזירת הכתוב, עיין להלן, ור' אליעזר חולק, ואינו מחייב אלא במקום זכרות, כמפורש בתוספתא כאן. ורב פוסק פ"ג א' כר' יוסי של הברייתא, והיינו שר' יוסי סובר שאנדרוגינוס הוא ברייה בפני עצמה עיין מ"ש בתוספתא כפשוטה בכורים, עמ' 845 ואילך. ולהלן בבבלי שם פ"ג ב': אמר רב שמואל בר יהודה א"ר אבא אחוה דר' יהודה בר זבדי אמר רב הונא אמר רב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משתי מקומות. מיתיבי ר' אליעזר אמר אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כבזכר, בד"א בזכרות שלו, אבל בנקבות שלו פטור, הוא דאמר כי האי תנא, דתניא ר' סימאי אומר אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משתי מקומות. מ"ט דר' סימאי וכו' ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, אי זהו זכר שיש בו שני משכבות, הוי אומר זה אנדרוגינוס. ורבנן ? אע"ג דאית ביה שני משכבות, את זכר כתיב כלומר, בזה שיש לו שני משכבות חייב על זכרותו גרידא. וכבר הקשה הרשב"א במקומו למה לנו לומר שרב סובר כר' סימאי, הרי לשיטת הבבלי אף הת"ק של משנתנו סובר כן, עיי"ש שנדחק מאד בתירוצו. ולא עוד אלא שיש כאן סתירה בין רב הונא לרב הונא, עיין בתוספות פ"ג א', ד"ה הלכה ועוד. ופירשו כמה מן הראשונים שרב סובר כר' יוסי דברייתא, ומ"מ חייבין עליו סקילה כזכר משני משכבות מגזירת הכתוב שהבאנו לעיל, ואפילו לר' יוסי של הברייתא, ואף ר' אליעזר מודה שאנדרוגינוס בריה בפני עצמו. ועיין ר"מ פ"א מה' איסורי ביאה הט"ו, ברשב"א ובמאירי פ"ג א', בנ"י במקומו ועוד. ובה"ג ה' יבמות ד"ו, נ' ע"ג, ד"ב, עמ' 247, הביאו את דברי התוספתא בבכורים פ"ב בעניין אדרוגינוס, ומיד אח"כ הביאו להלכה את דברי ר' סימאי וטעם הכתוב, ופסקו כמותו. נמצאנו למדים שבבבל פירשו את משנתנו שאפילו לר' יוסי של משנתנו חייבים עליו סקילה בשני מקומות, ור' אליעזר הוא שחולק, כבתוספתא כאן, ור"א אינו מדגיש "חייבין עליו סקילה", שהרי בזה אינו חולק על הת"ק. אלא העיקר הוא "כזכר", כזכר בלבד. ודברי הברייתא כאן כבר רמוזים במשנה עצמה. ברם בירושלמי פ"ח רה"ו, ט' ע"ד, סובר ר' יוחנן העיקר כפירוש בעל פ"מ שאף לר' יוסי ור"ש אין אנדרוגינוס מאכילה בחזה ושוק, ולפ"ז בהכרח שאין אנדרוגינוס זכר וודאי. ולהלן שם אמרו בשם ר' יוחנן על דברי ר' אליעזר של משנתנו: ובלבד ממקום זכרות. וריש לקיש חולק ברה"ו על ר' יוחנן וסובר שלר' יוסי ור"ש אנדרוגינוס מאכיל אף בחזה ושוק והמחלוקת בין ר"י ור"ל היא להפך מאשר בבבלי פ"א א', ומכאן שהוא זכר וודאי, ולהלן שם אמר ריש לקיש על דברי ר' אליעזר של משנתנו: אפילו ממקום נקיב' אלא שאח"כ חזר בו ריש לקיש מחמת דרשת הכתוב. ומכאן ששניהם פירשו שלת"ק שאמר במשנתנו "אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא" אין כוונתו שחייבים עליו סקילה משני מקומות, שאם נאמר שת"ק זה הוא ר' יוסי, הרי לר' יוחנן בירושלמי אין הוא זכר וודאי לר' יוסי, ואינו חייב עליו סקילה כלל. ואף לריש לקיש אין לומר כן כלומר, שלת"ק חייבין עליו משני מקומות, שהרי לפי הנחה זו אין שום מחלוקת בין הת"ק ובין ר' אליעזר. ולפיכך ברור שהירושלמי פירש את משנתנו כפשוטה, והסיפא "אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא" הוא תנא אחר, ואין הוא סובר שחייבין עליו סקילה, ור"י וריש לקיש בירושלמי נחלקו רק בפירוש דברי ר' אליעזר של משנתנו, אבל לת"ק אינו חייב סקילה כלל. והברייתא שבתוספתא כאן לא היתה ידועה כלל בירושלמי. ולולא דברי רבותינו הראשונים היה נראה שאף רב בבבלי סבר שהת"ק "נושא אבל לא נישא" הוא תנא סתמי, ואינו מחייב עליו סקילה כלל, וממילא מה שאמר רב בבבלי פ"ג ב' שחייבין עליו משני מקומות אינו אלא פירוש לדברי ר' אליעזר, כריש לקיש בירושלמי ספ"ח. ועכשיו מובן למה שאלו עליו בבבלי שם מן הברייתא: ר' אליעזר אומר וכו', במה דברים אמורים בזכרות שלו וכו', והשאלה היא מן הברייתא שאמרה כן בפירוש אליבא דר' אליעזר. ותירצו שרב סובר כר' סימאי ששנה שאנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות, והיינו שגם ר' סימאי שנה כן אליבא דר' אליעזר, וכריש לקיש בירושלמי, ומה שאמרו בברייתא "במה דברים אמורים בזכרות שלו וכו'" אינן דברי ר' אליעזר עצמו, אלא כך פירשו חכמים את דבריו עיין מ"ש לעיל בתחילת דברינו ד"ה במה דברים. ור' סימאי ורב חולקים על פירוש החכמים, כשם שאף ריש לקיש בירושלמי הנ"ל חלק בתחילה על פירוש זה. ולפ"ז מתיישב גם לשון הבבלי פ"ג ב' להלן שם: ורבנן ? אע"ג דאית ביה שני משכבות, את זכר כתיב. והכוונה לרבנן, לחכמים, שפירשו בברייתא את דברי ר' אליעזר שאינו חייב אלא במקום זכרות.